זכריה פרנקל

הרב זכריה פרנקל
Zacharias Frankel

לידה	30 בספטמבר 1801 י"א בחשוון תקס"א פראג, בוהמיה
פטירה	13 בפברואר 1875 (בגיל 73) ח' באדר א' תרל"ה ברסלאו, פרוסיה
מדינה	האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום פעילות	מרכז אירופה
תקופת הפעילות	? – 13 בפברואר 1875
השתייכות	האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית
תפקידים נוספים	מנהל בית המדרש לרבנים בברסלאו
רבותיו	בצלאל רנשבורג, נחמיה פייבל בונדי
תלמידיו	מרדכי בראנן
בני דורו	שמשון רפאל הירש, אברהם גייגר
חיבוריו	"דרכי המשנה"

הרב זכריה פרַנקל או רז"פ (בגרמנית: Zacharias Frankel‏; י"א בחשוון תקס"א, 30 בספטמבר 1801 – ח' באדר א' תרל"ה, 13 בפברואר 1875) היה רבן של טפליץ ודרזדן, מייסד בית המדרש לרבנים בברסלאו וחלוץ המחקר המדעי של המשנה והתלמוד. נחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית.

ביוגרפיה

ראשית ימיו

זכריה פרַנקל נולד בפראג. אביו יעקב קופל היה בן לאחת המשפחות העתיקות בעיר, צאצא לרבנים אהרן שמעון שפירא ומשולם זלמן מירלש, ואמו אסתר הייתה בתו של ראש הישיבה המקומית רבי ליב פישלס. כילד למד עם אביו, ולאחר מכן פנה לקנות הוראה מפי הדיינים רבי נחמיה פייבל בונדי ורבי בצלאל רנשבורג. אף כי רכש ידיעות בלימודי חול, לא שלחוהו הוריו לבית-ספר, אך בגיל עשרים וארבע יצא לבודפשט כדי ללמוד בגימנסיה. ב-1827 עמד בבחינות הבגרות והתקבל לאוניברסיטה העירונית, בה השתלם בשפות קלאסיות, לוגיקה, בלשנות ועוד. הוא למד יוונית עתיקה מהפרופסור לודוויג פון שדיוס. ב-15 בנובמבר 1831 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, ובאותה תקופה ניתן לו גם היתר הוראה רבני. לאחר השלמת לימודיו היה לרב הראשון בכל בוהמיה שהייתה לו השכלה אקדמית, והשלטונות ראוהו כמועמד הרצוי ביותר לתפקיד אב"ד מחוז טפליץ, שאכן ניתנה לו ב-29 בדצמבר. ב-24 באפריל 1832 נישא לרחל רוזה מאייר, בתו של בנקאי מקומי.

בטפליץ היה הראשון לשאת דרשות קבועות בגרמנית בענייני מוסר, דבר שהיה חידוש גדול ביחס לפלפול המוכר בניב היהודי. כמו כן העמיד מקהלת נערים, ערך חופות בתוך מבנה בית הכנסת ולא בחוץ כפי המסורת, ודרש סדר ונקיון במקום. הוא ייסד גם בית-ספר חדש לילדי היהודים. פרַנקל, כתב יצחק שורש, היה מודע לאתגרים שעמדו בפניו בעידן האמנציפציה ליהודים והיציאה מן הגטו. את מענהו למצב עניינים זה ניסח במזכר מפורט שהגיש לרשויות ב-1835. המסמך הכיר בכך שחלפו ימיו של המרא דאתרא שהיווה סמכות הלכתית בקהילה מסוגרת, אך תבע סמכויות חוקיות וחינוכיות רחבות כתחליף.

חיבורו של פרַנקל הגיע לרשויות בממלכת סקסוניה, והן התרשמו ממנו והציעו לו את תפקיד הרב הראשי במדינה, משרה חדשה שנוצרה רק אז. הוא קיבל אותה ב-29 במאי 1836 ועבר לדרזדן. בבירה הסקסונית הקדיש את עתותיו למאבק לקידום שוויון הזכויות של בני דתו, שהתאחר מאוד במדינה. הוא יצא תדירות נגד שבועת היהודים המשפילה; חיבורו המשמעותי הראשון היה Die Eidesleistung der Juden ("על ההצהרה בשבועה של היהודים") מ-1840. הוא הצליח להביא להסרת הרכיבים המוזרים יותר בטקס, אף כי המנהג בוטל שם סופית רק ב-1879. בסקסוניה החל להתוות את שיטתו הדתית, שהלכה והצטללה עם השנים. זמן קצר לאחר מינויו, כתב לחבר שהוא תומך בשינוי בנוהג הדתי, אך עליו להיעשות באופן מתון כל כך עד ש"ההתקדמות כלל לא תיתפש בעין המתבונן." בדצמבר 1836 גילה לראשונה בפומבי עניין בחכמת ישראל, המחקר המדעי של היהדות: הוא כתב למייסד התחום, רבי יום-טוב ליפמן צונץ, על רצונו לברר את שלבי יצירת הספרות התלמודית.

ב-1838 הציע לו ועד הקהילה של ברלין את משרת הרב בעירם, שהייתה פנויה מאז מות מאיר בן שמחה וייל ב-1826. הוא דרש תנאים מפליגים בטרם היה מוכן לשקול זאת: בין היתר, הכרה רשמית בהיותו הסמכות הדתית העליונה בעיר, שכר של 2,500 טאלר בשנה ושליטה מוחלטת במוסדות החינוך. הפרנסים הסכימו אך הוא דחה את התפקיד ב-1843, כשהתחוור לו שהממשל הפרוסי סירב להעניק לו הכרה רשמית. תחתיו המליץ על ידידו, שהיה גם מאוחר יותר שותף להשקפתו הדתית, מיכאל זקש. בקיץ 1839 הגיע אליו לראיון הרב יהונתן אלכסנדרזון, שהודח מקהילתו בהונגריה בגלל האשמות על זלזול במנהגים שונים. מדיחיו גובו על ידי פסק דין של החת"ם סופר. הרב מדרזדן התרשם ממנו ופרסם מכתב גלוי לחת"ס; לצד דחיית ההאשמות נגד אלכסנדרזון, השמיע ביקורת על כך שאב"ד פרשבורג ייחס חשיבות רבה למה שפרנקל ראה כפרטים פעוטי-ערך, ותלה את נטישת הדת על ידי רבים בחשיבה מאובנת כזו מצד הרבנים. המכתב, שהתפרסם ממש עם מות החת"ס, עורר התרעמות גדולה: הרב עזריאל הילדסהיימר ציין כעבור עשרים שנה שכבר אז החל לחשוד בו. ב-8 במאי 1840 חנך בדרזדן את בית הכנסת הגדול החדש. במקביל המשיך להעמיק בחכמת ישראל, וב-1841 פרסם את המחקר הראשון אי-פעם אודות תרגום השבעים, Vorstudien zur Septuaginta ("מחקר מקדים אודות תרגום השבעים"), בו עסק באופן שבו התקבלו רעיונות מארץ ישראל בין היהודים ההלניסטים באלכסנדריה.

האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית

ראשית שנות ה-40, עם התסיסה האינטלקטואלית בתקופה שקדמה לאביב העמים והתקווה הגוברת לאמנציפציה מלאה במרכז אירופה, העלתה לפני השטח את התביעה לרפורמה דתית בשורה של תקריות. פרַנקל מצא עצמו שוב ושוב בתווך בין העמדות. ב-1841 יצא נגד סידור התפילה החדש של ההיכל בהמבורג בריב ההיכל השני: הוא התנגד להוצאת רעיון המשיח ולשינויים ליטורגיים אחרים, ובמקביל תקף את רב העיר יצחק ברנייס על שניסה לאסור אותו בטעמים הלכתיים פסולים ובמה שתפש ככפייה שאינה במקומה. ב-1842, כששאלת מינויו של אברהם גייגר הצעיר – מי שעמד להיות הרוח החיה בתנועה הרפורמית – למשנה-לרב בברסלאו עמדה על הפרק, הפנו פרנסי העיר שתמכו בו שאלות לרבני מרכז אירופה שנחשבו מתונים ומודרניים; מבין השבעה-עשר, רק פרנקל ושי"ר מפראג התנגדו לקבלתו שם. כעבור שנה עמד שוב בפולמוס עם הרב הצעיר והקיצוני שמואל הולדהיים לאחר פרסום ספרו של הלה "האוטונומיה של הרבנים", בו קרא להכיר בכך שההלכה כפופה למשפט העמים. הנקודה החשובה ביותר שהעלה הייתה שהתלמוד מוכיח, באמצעות האיסור על עריכת חתונה בשבת ותבחינים אחרים, כי קידושין הם מעשה רגיל לגמרי של קניין ומשתייכים לדיני ממונות, ולכן צריכים להתנהל לפי חוק המדינה (מכאן נבעה גם עמדתו של הולדהיים שלא שללה נישואי תערובת). פרַנקל פרסם שורה של מאמרים נגדיים, שהמקיף בהם הושלם רק חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בהם יצא נגד הולדהיים באמרו כי מתן האפשרות לאישה לסרב לקיים יחסים, האמירה "הרי את מקודשת" וההתנגדות לקידושין בביאה מעידים כי יריבו שגה.

השימוש הראשון במונח "פוזיטיבי-היסטורי", דצמבר 1843.

בדצמבר 1843, במאמר המבוא לכתב העת Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judenthums קצר-הימים בעריכתו, ניסה להסביר את תפישתו: הוא כתב כי הפתרונות למשבר הנוכחי של היהדות למול אדישות דתית והתנצרות רבים מצוי ”לא ברפורמה, המביאה לידי התפרקות מלאה, אלא בלימוד היהדות שיוביל להתפתחות מתוכה עצמה... באמצעות מחקר על בסיס פוזיטיבי, היסטורי (positivem, historischem Boden).” בכך טבע את צירוף המילים שהפך למזוהה עמו ועם "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" שהוביל, שהיהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית מגדירה עצמה כממשיכת דרכה.

משנתו, אותה הוסיף לשכלל עם השנים, הייתה מורכבת: מחד, האמין במעמד הר סיני ובכך שהתורה הכילה את דבר האל המפורש ומאידך ראה את התפתחות התורה שבעל פה כנובעת גם מתוך נסיבות ההיסטוריה ומפעולה יצירתית של התנאים. הוא הושפע מאוד מהמשפטן פרידריך קארל פון סאביניי, שהתנגד לביטול קובצי החקיקה של המדינות הגרמניות השונות לטובת מערכת אחידה, באמרו כי כל אחד מהם שיקף את רוחו ומזגו של העם שבארצו צמח. פרנקל חייב את המשך קיום ההלכה והיה שמרן בנושא, אך ראה אותה כנגזרת באופן מהותי מן הסביבה בה נכתבה. הוא היה נכון למחקר מדעי והתעניין בעיקר במשנה, אבל סירב לחלוטין לביקורת המקרא והוסיף לראות בתורה שבכתב דבר שמעבר לניתוח ביקורתי. את יחסו לתורה שבעל פה לא הבהיר מעולם, ושאלת אמונתו בנידון היא מושא להשערות שונות בין החוקרים: מיכאל מאיר ציין כי סביר שלא התכוון לעקר כליל את הרכיב ההתגלותי בה. פרנקל עצמו התרחק לרוב מסוגיות כאלה והתמקד בלימוד ספרות רבנית; הוא ראה את הניסיון לזקק את היהדות ולבסס אותה על עיקרי אמונה בלבד כמשגה. יריביו משני צדי המתרס, אורתודוקסים כרפורמים, האשימו אותו רבות בעמימות תאולוגית.

ביוני 1844, על רקע הקמתן של אגודות יהודיות שקראו לרפורמה קיצונית, התכנסו עשרים וחמישה מהרבנים הפרוגרסיבים בגרמניה בבראונשווייג. המחנה המוביל הונהג על ידי גייגר. פרנקל לא הופיע לכינוס, שמארגניו קידמו כמענה דחוף לצורכי השעה. כשהוועידה הייתה בשלבי הכנה, היה מוכן להשתתף במפגש להחלפת דעות, אך לא בקבלת הכרעות גלויות. עם פרסום הפרוטוקולים מבראונשווייג, שעוררו זעזוע גדול בכל היבשת, מתח פרנקל ביקורת על המתכנסים. הוא האשים אותם בעיוות כמה מהמקורות עליהם התבססו, בחוסר רגישות למה שהמוני העם תפשו כקדוש ויקר, בהעלאת דרישות העידן מעל המורשת ובחשיפת המסורת הדתית לרוח ביקורתית מדי. למרות זאת, הביע נכונות להשתתף בוועידה הבאה בפרנקפורט. בשלבי ההתארגנות כתב שי"ר לידידיו רפאל קירכהיים ויצחק מיזס וביקש להבהיר לו כי "פשרה עם גייגר ודומיו היא בלתי אפשרית... והוא רק יבייש את עצמו ויפגע בכבודו בקרב החוגים המסורתיים." פרנקל הופיע בפרנקפורט ביום הפתיחה, 15 ביולי 1845. בתחילה תבע מיושב-הראש לאופולד שטיין להכריז שהאסיפה תומכת בעקרונות ה"פוזיטיבים-היסטוריים", דבר שהלה הסכים לו מיד. את העילה לפרישה מצא למחרת, בעת אימוץ החלטה פשרנית לגבי מעמדה של העברית בתפילה. רוב המתוועדים היו בעלי יחס חיובי כלפי השפה אך הסכימו לכך שייתכן ורצוי להחדיר קטעים רבים יותר בגרמנית עבור דור שלא הבין עוד את המילים. לתדהמת הנוכחים, מחה פרנקל בעוז על נוסח ההחלטה לפיו "יש טעמים סובייקטיביים, אך לא אובייקטיביים, לשימור העברית כשפת התפילה הבלעדית." את סירובו לקביעה טריוויאלית לחלוטין מבחינה הלכתית – כמה מהיושבים מיהרו לצטט את המקומות שמתירים תפילה בכל לשון המובנת לאדם – נימק בטיעונים רגשיים על כך שהשפה מהווה קשר בין המתפלל ליתר היהודים ולעברו. הוא עזב את הוועידה למחרת ופרסם בהרחבה רבה את נאום הפרישה שלו. תשבחות זרמו מגורמים שמרניים בכל רחבי אירופה; ועידת פרנקפורט הפכה, כתב מאיר, לקו השבר בין ”הרפורמה המתונה מאוד של פרנקל למחויבות העמוקה יותר של המתכנסים... מתנגדי האסיפה, שחששו שפרנקל עבר צד, חשו ביטחון מחודש בנאמנותו.”

בתגובה להכרזה על ועידה שלישית בברסלאו, נענה להצעת מקורבו, הרב צבי הירש פאסל מפרוסניץ, וקרא ב-6 מאי 1846 לערוך התכנסות-נגד בדרזדן באוקטובר אותה שנה. כארבעים רבנים שקלו להשתתף. הם נמנו על המנעד הרחב ששלל את אסיפות הרפורמים – כמה מהבולטים מביניהם דחו את הזמנת גייגר, שהתאמץ להביא לברסלאו דמויות מתונות, בנימוק ששתי הוועידות הקודמות דחו את סמכות התלמוד והמסורת – אך בכל זאת היה בעל גישה פתוחה למדי. בין המיועדים להשתתף היו שי"ר, לאופולד לעף, אדולף ילינק ומיכאל זקש. פרנקל הכריז כי סוגיה אחת שהיה נכון לבחון הייתה ביטולו האפשרי של יום טוב שני של גלויות, אם כי אמר שהדבר מצריך בחינה עמוקה והסכמה רחבה. ההכנות קרסו אל מול מחאה מימין: "שומר ציון הנאמן" של יעקב אטלינגר התריע מפני "ועידה קוואזי-אורתודוקסית." היינריך גרץ דיווח כי הוא עצמו היה היחיד מבין המיועדים שאכן הופיע בדרדזן. ניסיון לדחות אותה ליולי 1848 נכשל אף הוא בגלל פרוץ אביב העמים.

פרנקל, שנסוג מהפוליטיקה הרבנית, הדגים שוב את השפעתו של סאביניי עליו בספרו Der Gerichtliche Beweis Nach Mosaisch-Talmudischem Rechte ("ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודית") מ-1846. כמו שעשה כבר בחיבור אודות תרגום השבעים, יצא להוכיח כי יסודות שונים בהלכה מקורם עוד בתקופה החשמונאית, כך שזו הייתה בנמצא מימי קדם והתפתחה אורגנית מתוך ההווייה העממית. הוא התנגד לטיעונים כי מרבית ההלכות נשאבו על דרך הדרש בידי אליטה רבנית צרה במהלכים חדים ופתאומיים. ב-1851 החל לפרסם את "הירחון להיסטוריה ומדעי היהדות", שהיה הבמה המרכזית והכמעט יחידה לגישתו הדתית. הוא תמך במחקר מרוסן ובביקורתיות מתונה: גלעינה של היהדות הכיל לשיטתו אמונה בלתי-מותנית בהתגלות המקורית בסיני ובתקפות החוקים שנמסרו שם. בירחון כתבו רבים שהזדהו עם תפישותיו, דוגמת ההיסטוריון היינריך גרץ, שי"ר ואחרים, אך הוא סירב לתת לגייגר ולבני חוגו לפרסם מאמרים.

ברסלאו

המוניטין שיצא לו הביאו לכך שב-1854 נבחר למנהל ופרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, שנועד להיות מוסד ההכשרה האקדמי והמודרני הראשון בתחום בגרמניה והיה היחיד מסוגו בארץ עד שנות ה-70. המנהל החדש, שעזב לשם כך את דרזדן, הנהיג במקום תוכנית לימודים שמרנית שהתמקדה בבקיאות רבה בספרות ההלכתית וביישומיה בפועל. כמו כן, אסר על ביקורת המקרא: את יחסו אליה מיצה ב-1857, עם פרסום 'המקרא ותרגומיו' לגייגר, אותו כינה "כתב חרפה" (Schandbuch). בברסלאו הוכשרו למעלה מ-120 בוגרים שבאמצעותם הופצה תפישתו בכל היבשת. המוסד התקבל באהדה בקרב מרבית החוגים בחברה היהודית-גרמנית, אך לא בקרב קובעי ההשקפה הדתיים: גייגר התמרמר על "אווירת ימי הביניים" בסמינר, והרב שמשון רפאל הירש האורתודוקסי תבע במכתב פתוח להבהיר בדיוק מהי הפילוסופיה הדתית של פרנקל. חשדותיו של הירש הוסיפו לגאות בשנים הבאות; כמתנגד נחרץ לכל סוג של מחקר ביקורתי במקורות הוא הוטרד מהעיסוק הנרחב מכך בברסלאו.

הקרע הסופי בין פרנקל לאורתודוקסיה התחולל עם פרסום ספרו 'דרכי המשנה, התוספתא, מכילתא, ספרא וספרי' ב-1859, המחקר המקיף הראשון אודות המשנה שבחן אותה בכלים מדעיים. גישתו של פרנקל לשאלת עריכתה הייתה שמרנית מאוד ביחס למה שהתקבל בעתיד, והוא ראה את סידור המסכתות כמאורגן ומרוכז בידי רבי יהודה הנשיא ואת התפתחותה כמכילה מידה שולית ביותר של חדשנות. אך לא זו עוררה סערה: בחיבור הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס בשום מקום למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהרחבה של דברי הרא"ש במקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהציגו חלק מאותן הלכות כחידושים מאוחרים שהשם הוחל עליהן בדיעבד – כי כל המסווגות ככאלו הן למעשה מנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: ”והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא דב"ש וב"ה שהוא הל"מ, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור כאילו נאמר למשה מסיני”.

הרב הירש והרב עזריאל הילדסהיימר האשימו אותו בכפירה גמורה. הרש"ר פרסם בכתב-העת שלו "ישורון" סדרת מאמרים מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר נגד הספר, שתקפו אותו כנוגד את האמונה בתורה מן השמים. הוא ניצל את העניין כדי לתבוע מפרַנקל להבהיר אחת ולתמיד אם הוא מאמין באלוהיותה של כולה, הן בכתב והן בעל פה, אם לאו. הרמן כהן הצעיר, שהיה אז תלמיד בברסלאו, שלח מכתב לרש"ר בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של פרַנקל. בתשובה, הדגיש הלה כי כל אלו חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה. אחרים הצטרפו לתבוע את אותו הסבר, כמו הרבנים צבי בנימין אויערבך בספרו "הצופה על דרכי המשנה" ושמואל פרנד ב"פתשגן האיגרת". שי"ר בפראג יצא להגנת ידידו משכבר הימים באביב 1861 בחיבור "דברי שלום ואמת". הוא כתב כי אין ספק שרז"פ יענה על שאלותיו של הירש לשביעות רצונו ויצהיר על אמונה באלוהיות התושב"ע. שלמה זאב קליין פנה אף הוא בבקשה דחופה להבהרה בחיבורו "האמת והשלום אהבו". פרנקל פרסם אז הבהרה סתומה למדי, בה כתב כי בכרך השני של "דרכי המשנה" יתברר כל הנושא; הוא הצהיר כי ספרו אינו עוסק בתאולוגיה אלא במחקר מדעי. עתה התקומם נגדו אף שי"ר, שקונן על כך ש"אין זה ערקלערונג (=הבהרה), כי אם מאפליה." הירש והילדסהיימר הצליחו להוקיע את פרנקל בעיני מרבית רבני הדור. בשנים הבאות הוסיפו לערוך נגדו מסע ציבורי רחב-היקף כדי להדגיש את הבדלי ההשקפה ביניהם: האחרון הקפיד לסתור את הדעה, שהועלתה לעיתים בדעת הקהל, כי למעשה אין פער משמעותי בין הנאו-אורתודוקסיה והאסכולה ההיסטורית ולעמוד על העקרונות האמוניים המפרידים בינן. שני ראשי האורתודוקסיה הגרמנית הרבו לתקוף את ההיסטוריון היינריך גרץ, שהיה קרוב לפרנקל, וסירבו להמליץ על בוגרי ברסלאו לכהן ברבנות אם לא הסכימו להכחיש בפומבי את דעותיו של מורם.

בשנות פעילותו במכון, כמקודם, התבלט רז"פ כחוקר ראשון במעלה של מדעי היהדות. הוא פרסם מאות מאמרים ומספר רב של ספרים אודות הנושא. ב-1869 דחה את הצעת הקהילה בפראג לכהן כרבם מסיבות של זקנה. ב-1870 הוציא את יצירה מרכזית נוספת, "מבוא הירושלמי", בו בחן בפירוט את לתלמוד הירושלמי שזכה עד אז לתשומת לב מעטה. הוא הניח שם את היסודות למחקר העתידי בתחום, בכך שהבחין בין הפשטות והישירות של הירושלמי לסגנון הבבלי ובכך שראה בשניהם השתקפות של התרבויות המקומיות וכך מקור לגזור ממנו את ההבדלים בין בבל לארץ-ישראל. לרגל יום הולדתו השבעים העניק לו הקיסר פרנץ יוזף את התואר "יועץ חצר" (Hofrat). בערוב ימיו עמד על סף הוצאת החלק השני של "מבוא הירושלמי", והשלים כמעט את כולו. לפי זכרונותיו של דוד קאופמן, הוא השלים את המבוא כמעט עד המשפט האחרון ביום שישי, ה-12 בפברואר 1875. הוא מת בשבת למחרת, בשתיים אחר הצהריים, ונקבר בברסלאו.

פרנקל לא הצליח למסד את השקפת הביניים שלו. אף כי הירחון להיסטוריה ובית המדרש היו במות מרכזיות ורבות-השפעה, תומכיו לא התארגנו כמו שני המחנות באגפיהם. ב-1868 ייסדו בוגרי המכון אגודה, אך היא התכנסה רק פעם אחת. יוצא ברסלאו הרב אלכסנדר קוהוט הביא את הגישה שרווחה שם לארצות הברית ב-1885 והיה הדמות החינוכית המרכזית בבית המדרש לרבנים באמריקה, שקם בהשראת קודמו בגרמניה והיה בהדרגה למוקדה של היהדות הקונסרבטיבית. זו הכריזה על אימוץ מורשתו של פרנקל בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתנתקה סופית מקשריה עם האורתודוקסים והתמצבה כתנועה בעלת מדיניות עצמאית. כמה חיבורים היסטוריים והשקפתיים מרכזיים של הקונסרבטיבים, כמו "מסורת ושינוי" מאת הרב מרדכי וקסמן, הציגו רצף עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, באמצעות קוהוט וגורמים מקשרים אחרים.

עבודותיו של פרַנקל על התלמוד זכו להשפעה אדירה באקדמיה. אף כי חוקרים אורתודוקסיים מרבים להסתמך עליהם, הם עושים זאת לרוב תוך התעלמות מהמחבר או התייחסות אליו כ"חכם אחד" או אפילו "ז"פ" (כבמהדורת שטיינזלץ של מסכת פאה), בלי מתן הסבר.

לקריאה נוספת

• Ismar Schorsch, Zacharias Frankel and the European Origins of Conservative Judaism, Judaism 30 (1981): 344—54.
• מיכאל מאיר, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press, 1995. עמ' 84-89, 135-138.
• חיים לנדרר, R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era
• Andreas Brämer, Samuel Holdheim and Zacharias Frankel: Comparative Perspectives.
• אנדראס ברמר, שנותיו הראשונות של הסמינר לרבנים בברסלאו.
• דוד אלנסון, Samuel Holdheim and Zacharias Frankel on the Legal Character of Jewish Marriage.
• שניאור ליימן, ?"Did Rabbi Azriel Hildesheimer Label Rabbi Zechariah Frankel "An Apostate,‏ Tradition הסתדרות הרבנים דאמריקה, גיליון 41:2, 2008.
• שאול פנחס רבינוביץ, ר' זכריה פרנקעל, חייו, זמנו, ספריו ובית מדרשו, ורשה: אחיאסף, תרנ"ח (1898).
• י' שכטר, חכמת ישראל באירופה, כרך ב, עמ' 255–266.
• ד' רודבסקי, השקפותיו של זכריה פרנקל על בעיית ההסתגלות לרוח הזמן, פרקים: ביטאון האקדמיה העברית באמריקה ד (תשכ"ו), עמ' 161–183.
• א"א אורבך, 'זכריה פרנקל, ישראל לוי, שאול הורוביץ, שלושת מורי התלמוד של הסמינר בברסלוי', מחקרים במדעי היהדות ב (תשנ"ח), 851–862.
• גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית, ספריית פועלים, מרחביה תשכ"ז, כרך ב, עמ' 684-686.
• רבקה הורביץ, 'רעיון עצמאות היהודים בארץ ישראל לרבי זכריה פרנקל בשנת 1842', כיוונים 6 (תש"ם), עמ' 5–26.
• רבקה הורביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זכריה פרנקל בוויקישיתוף

• כתבי זכריה פרנקל בפרויקט בן-יהודה
• מידע על זכריה פרנקל בקטלוג הספרייה הלאומית

ספריו:

• דרכי המשנה, לייפציג תרי"ט (1859), באתר היברובוקס
• מבוא הירושלמי, ברסלאו תר"ל (1870), באתר היברובוקס (קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
• פירוש למסכת ברכות - תלמוד ירושלמי, וינה תרל"ד (1874), באתר היברובוקס
• פירוש למסכת פאה - תלמוד ירושלמי, וינה תרל"ד (1874), באתר היברובוקס
• פירוש למסכת דמאי- תלמוד ירושלמי https://dlib.rsl.ru/viewer/01007524213#?page=1
• מאמרו - מבוא התלמוד (אורכב 01.06.2020 בארכיון Wayback Machine) (מתורגם) נטעים ח, מכון הרצוג, תשס"ב
• כל כתבי זכריה פרנקל (222 כותרים), מקוונים בארכיב אוניברסיטת פרנקפורט

על אודותיו:

• א"א אורבך, ‏זכריה פרנקל, ישראל לוי, שאול הורוביץ, שלושת מורי התלמוד של הסמינר בברסלוי, פורסם ב: Das Breslauer Seminar, (1963), 175-185, באתר Academia.edu
• "זכריה פרנקל", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• זכריה פרנקל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• זכריה פרנקל (1801-1875), דף שער בספרייה הלאומית

• Die Eidesleistung der Juden in theologischer und historischer Beziehung (Dresden 1840, 2. verbess. Auflage 1847). online Ausgabe 1840, online 2. Ausgabe 1847
• Der gerichtliche Beweis nach mosaisch-talmudischem Rechte. Ein Beitrag zur Kenntniss des mosaisch-talmudischen Criminal- und Civilrechts. Nebst einer Untersuchung über die Preussische Gesetzgebung hinsichtlich des Zeugnisses der Juden. (Berlin 1846). (online)
• Vorstudien zur Septuaginta (Leipzig 1841). (online)
• Über den Einfluss der palästinischen Exegese auf die alexandrinische Hermeneutik (Leipzig 1851). (online)
• Ahawat Zion: Talmud Jeruschalmi (Teil I Wien 1874, Teil II Breslau 1875)
• Dr. Bernhard Beer. Ein Lebens- und Zeitbild (Biographie des Vorstehers der jüdischen Gemeinde Dresden, in der Frankel die Kämpfe der sächsischen Juden um eine Verbesserung und Sicherung ihrer rechtlichen Stellung schildert, Breslau 1863). (online)

• Seminarprogramme am Breslauer jüdisch-theologischen Seminar:
  • Über palästinensische und alexandrinische Schriftforschung (Programm zur Eröffnung des Seminars am 10. August 1854). (online)
  • Grundlinien des mosaisch-talmudischen Eherechts (1859). (online)
  • Entwurf einer Geschichte der Literatur der nachtalmudischen Responsen (1865). (online)
  • Zu dem Targum der Propheten (1872)Vollständiges Werkverzeichnis:
  • Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judentums. (online)
  • Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums. (online)